על מזבח כאבך, אמי

רציתי לגאול אותך מיסורייך,
מגעגועים אל שלא ישוב.
להיות נטע ועץ במקום זה שנעקר.

רציתי להשיבם לחייך,
שנרקוד עימם יחד כאילו כלום לא קרה.
קיוויתי שאוכל, אך נכשלתי במקום בו איש לא יצלח.

היו אלה ארבעים שנות תאטרון
ללא כרטיסים , זרקורים ובמה.
אנחנו היינו השחקנים,
הרוחות המאירות את החלל.
גחליליות המתחזות לענק,
בדממת הרעש המוחנק.

אך הרעש עולה,
מנתץ ללא רחם.
הלבה העצורה מבעבעת, מתכוננת למסע.

אלה חיי או חייך אמי.
זהו יום הדין.

והרי לך תוצאות הכרה
שגילה כמניין שנות חיי:
הם אינם עוד אהובייך.
עצמותיהם בקברי ענק.
גם אם בדכאו או בקרקוב תחפשי,
לא תמצאי דבר.

פה תם ריקודנו המשותף,
הריקוד בשחור לבן.
אני נפרד מהרוחות
ויודע שכל זה היה לשווא.