כמיהה אל האופק
אולי יום אחד אוכל להביט לאחור ולומר –
הָיֹה הָיָה כעס, היה הייתה אימה, וטירוף הנוחת מלמעלה.
אולי יום אחד כל זה ייראה כל כך אחרת,
כמו חלום רע ורחוק מכל נוף מוכר.
בינתיים אני כלואה בהווה:
אחרי שכל השדים והרוחות כבר פרחו מן התיבה
לא אל על
אלא אל תוך נפשות האדם
בייחוד אל אלו העליונות, המורמות מעם.
ומה אם גם לי העורבים יקראו לעזוב את הארץ ולהיבנות?
אין בי עצם אחת בגוף המוכנה לקבל את הדין.
אני יודעת,
עליי למצוא לי מקום למנוחה, ולו רק בתוכי.
המדינה הזו מתפרקת. כמו אמרתי –
המשפחה הזו מתפרקת, וזה פלא
שאפשר להתפרק יותר ממה שכבר.
ועכשיו – מי היה מאמין לעכשיו.
להווה השבור הזה, בו לכל יש זמן
ועת לכל חפץ תחת השמיים
אבל לדברים פשוטים
כמו מילות אהבה בודדות
כבר כמעט ואין.
אני נאחזת בכמעט,
בקפל־מעילו של הזמן הזה, מפחדת
שמא גם הוא יתפורר בידי.
ובאמת, אין לי ארץ אחרת. אפילו שהיא כזו,
תמיד סוערת, חייתית ופרועה, עצומת־עיניים, סוררת
עד היסוד, ובה בעת
מפוחדת עד עצמותיה, עד חלבה ודמה.
בלית ברירה אני ילידת הארץ,
בעל כורחי אני ילדת התקופה,
אין לי מפלט או מקלט פרט לזרועותיה
זרועות החורבן והלהט של הארץ הזאת.
לאן להוליך את הכעס הזה,
איך להצעיד אותו, יפה ובוער וכבר־לא־שתוק,
מרחוב לרחוב, מצומת לצומת,
מגוף לגוף, מלב אל לב.
ומי יהיה זה שיאמר שעוד מותר לאהוב,
ומי יהיה זה שיבעיר את הכעס במלוא תשוקתו,
ומי שם יגיף תריסי נפש ויעצם כולו,
עין אחת גדולה, רוח אחת
עם הארץ הזאת.
החול והקודש מעולם לא היו מובלעים זה בזה
וכאוטיים יותר.
איך ליישב את הכעס הזה, איך לאחות אותו
לכדי מפתח־זהב
לכדי אנחת רווחה
לכדי ניצחון המרי
שעוד יבוא.
בינתיים רק המנעול קפוץ בידינו.
זה צריך להתרגש עלינו, זה חייב:
עוד נגיע למנוחתו של האופק
השוכן, חולש לו אי־שם
על כל האופל הזה.