יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנִי שׁוֹאֵל אוֹתִי עַל מָוֶת.
אֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁכָּךְ זֶה מֵהַטֶּבַע, לָקוּם וְלִפֹּל,
אֲבָל הוּא לֹא מְרֻצֶּה. "מָה יִקְרֶה אִם אֶזְדַּקֵּן
וְלֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ לַחֲזֹר לָאֲדָמָה?"
אֲנִי מַרְאֶה לוֹ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הַכּוֹכָבִים,
אֶת מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ,
אֵין מָה לִדְאֹג.
כְּכָל שֶׁהָרָקִיעַ סוֹבֵב אֶת הָאֲדָמָה, תָּמִיד יִהְיֶה לָנוּ
לְאָן לַחֲזֹר. אֲבָל בְּנִי כְּבָר לֹא מַאֲמִין.
הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו.
אֲנִי יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ אֶל חַדְרִי.
הַבַּיִת גָּדוֹל וּמוּזָר, מֵטִיל צֵל עַל הָעוֹלָם.
לְעִתִּים, כְּשֶׁהָאוֹר מוּצָף דְּמָמָה,
נִתָּן לִשְׁמֹעַ אֶת הָאֹפֶק מִתְבַּקֵּעַ לִשְׁנַיִם.
הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲדָרִים הוּא כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ.
*מתוך הספר 'הדלתא של חייך' | הוצאת מוסד ביאליק, 2017
