בבית.
אני רצה מיד אל המחשב,כל המחשבות שהיו לי ביום הזה מטפטפות למסך.אני כותבת וכותבת כדי לשכוח,כדי לזכור.כדי לעצור.לפני שעזבנו פניה של אמי היו לבנים,עיניה אדומות קרועות לרווחה,כמו רואה משהו שלא רוצה לראות,אבל חייבת.הגוף שלה היה כבד ורפוי מתמיד.בכוחות משותפים לקחנו אותה למיטה.מראה עיניה אינו עוזב אותי.אני מפחדת.אני כותבת כדי לעצור את הפחד,כדי שהמילים יהיו מעטה ההגנה שלי.
שנים הרגשתי נטולת הגנה,מהלכת בעור חשוף,נמנעת.נמנעתי מלדבר,נמנעתי מלבקש,נמנעתי מלחיות במלאות,הגוף שלי נמנע מלהיות פורה,נמנעתי מלהצליח.הרגשתי טוב רק נשכחת במיטה עם הגרעינים השחורים וכמה ספרים על השמיכה.
אולי אם אתה נמנע מהצלחה,נסוג ברגע האחרון,מפספס קשרים שיכלו לעזור לך,אתה בעצם מושך את הלפני,המשחק המקדים,משמר את הנעורים,את החלומות על הצלחה,את ההבטחה.
יש לי ספור תמיד שרציתי לכתוב,על אישה שיש לה עור מעל העור והיא כל הזמן מנסה לקלף את העור הנוסף ובסוף היא מקלפת את עצמה,סיפור אותו מעולם לא כתבתי.אולי כי הפנטסטי נראה לי בריחה מעצמי,וגם כי אני כמהה בשולי מוחי לקרוא משהו אחר.ספור אהבה רומנטי.שילוב של גאווה ודעה קדומה עם צלילי המוזיקה.הוא גר באחוזה,עשיר מאוד,אמו מטפלת באחוזה והוא בקשרי החוץ חובקי העולם.אמו נפטרה והוא מפרסם מודעה בעיתון,מחפש מנהלת משק בית.היא מגיעה לבושה בבגדים פשוטים,ענייה,ומחוללת פלאים באחוזה,פתאום אנשים באים,המקום מואר.היא אוהבת אותו אבל מפחדת ממנו,הוא מביט בה בגנבה,אחר כך כמובן אהבה,אבל לא מיד.נסיגה,דחיה,אי הבנה,יורשת עשירה,אבל בסוף כן,אהבה ומרחבים ירוקים מלווים במוסיקת מעליות ונשיקה על רקע כתוביות הסוף.
זה סוג הספורים שקראתי בגיל ההתבגרות,על זה גדל דור שלם של נשים שחיפשו את האביר שייקח אותן אל האופק.אני יודעת שזה מופרך,אבל אני עדיין כמהה לסיפור הזה שמסווה עצמו בהרבה תחכומים נואשים בספרים רבים.אני רוצה אותו טהור,בלי הסוואות,כמו בספרונים הדקים של הרומן הרומנטי שקראתי במיטת נעוריי.
האישה ההיא,שצמח לה עור על גבי העור,לא חשה בכך בתחילה.היא התהלכה לה מוגנת בעולם,אבל לאט לאט שמה לב שהתנועות שלה איטיות מהרגיל,שהראיה קצת מטושטשת.
כשרופאים עלו על הבעיה ולא מצאו מרפא,הבינה שהעור גדל בכוח המחשבה שלה וכי בכוח המחשבה עליה להסיר אותו,אבל המחשבה שלה אף פעם לא הייתה ממוקדת והעור המשיך להכביד.אני עוד לא יודעת איך הסיפור יסתיים ואם הצליחה להיפטר מהעור העודף,או שאולי קשרה עמו קשרי ידידות.לא הצלחתי לפענח מה מסמל העור העודף,העוטף.האם זו משאת נפש,הגנה,או מעצור,פחד מהעולם,ואולי חומה בלתי עבירה בינינו לבין הזולת?
עור
כשלמדתי באוניברסיטה,באיזה נס שלא קשור בי גרתי במעונות וביליתי כל יום בבריכה,העור שלי הפך שחום כמעט שחור,אהבתי לשכב שעות בשמש ולהשחים אותו יותר,ככה התהלכתי בבגד ים מינימלי ובעור שחום ברחבי הקמפוס,כמובן שקטפתי מבטים,עם עצמי ניהלתי משחק קטן,כמה גברים מתחילים אתי ביום,בדרך כלל ניצחתי את עצמי,לא היה יום שעבר בלי מילה,הזמנה,הצעה,סירבתי לכולם כדי לא לפגום במשחק הקטן ששיחקתי,עד שהכרתי את ז.הוא היה הגבר הכי יפה שהכרתי,לא האמנתי שיכול להיות שיהיה שלי,הוא גר בדירה ליד המעונות עם קבוצניק אחד שאתו היה לי דיבור.יום אחד ז.בא לחדר שלי במעונות.בקש את חברתי,הלכתי אתו יד ביד,אבל לא נתתי לו להתקדם מעבר למגע הזה,הגוף שלי שזכר את ד.שעכשיו נותר ממנו רק השעון העומד במגירה של אבא שלו פחד.סרב לתת למישהו אחר לגעת בו.
העור השחום שלי גידל חומה בלתי עבירה.ז.קנה לי מתנות,שר לי,אני ליטפתי את פניו ובכיתי,בסוף ז.עזב אותי ומחלון חדרי במעונות ראיתי אותו הולך יד ביד עם מישהי אחרת,מישהי שגם ישנה איתו באותו חדר,מישהי שלא היו לה חומות,ימים שלמים עמדתי בחלון,לא למדתי,לא אכלתי רק חיפשתי במבטי את ז.כמו ביום ההוא שנודע לי שד.נהרג וכתבתי בכל המחברות ד.מת ד.מת.עכשיו עמדתי וכתבתי לי בלב מה עשיתי?מה עשיתי?
אחר כך פרצה עוד מלחמה וז'רץ להתגייס ונהרג אף הוא.בהלוויה עמדתי מן הצד,לא דיברתי עם אף אחד,לא אמרתי דבר להוריו ולאחיו הצעיר,מחקתי אותו מהעור שלי,מהמחשבה ומהחלומות.לא חשבתי עליו שנים עד שהומצא גוגל וראיתי את פניו היפים מביטים בי מן המחשב.
עכשיו אני מנסה למזער את הנזקים שנגרמו אז לעור שלי,להבהיר את הכתמים שהותירה בי השמש,להפוך למילים את מה שבק בעורי,ובכך לתת לעור שלי חיים חדשים או לפחות אחרים.כל הזמן שומעים שיש להיזהר מחשיפת יתר,לא להיחשף מדי.לי זה קל,כי רוב החיים שלי אני עובדת בזה,שלא יראו,שלא ידעו,שלא יגלו,שלא יחשפו מה באמת קורה לי.
