אהבה.
בשתי ידיים הוא עטף את הפנים שלי בהפסקה ואני הרגשתי מה שאף פעם לא הרגשתי,שעכשיו אני יכולה למות,שאחרי המגע הזה דבר לא יהיה נכון יותר וחזק יותר,כתבתי את השם שלו בכל המחברות,השם שלו ושלי,השם שלי עם שם המשפחה שלו,השבעתי את השמות שלא יאכזבו,עוד לא הצלחתי להגיע לזמן בו אוכל לחשוב על זה באמת,שנים אני דוחה את זה לאחר כך,אולי לפעם שאפגוש אותו ואת אבא שלי בשדות השמיים הרחבים,שם הם שותים קפה ומחכים לי.שניהם עטפו אותי בידיהם,אבא שלי עם המגבת לאחר הרחצה,עד מתי תרצי שארחץ אותך ילדה?הוא שאל,תמיד,עניתי,והוא צחק,לא הבנתי למה הוא צוחק,עכשיו אני מבינה,אין תמיד,יש רק רגע כזה שעובר,מגע יד חם שכבר לא נוגע,חום על הפנים שמתקרר,ותמונות שדוהות בתוך הראש.
הראש שלי מלא תמונות דהויות,אלבום הדברים שנשחקו עם הזמן,אלבום הרגעים השווים קטן מאוד והוא קטן והולך,אין בו כבר כמעט תמונות,יש בו עכשיו חיוך חדש של תינוק,זיכרון טעם של סינריות,ופחד.פחד ממה שיהיה.
פחד.
הפחד הכי גדול הוא מאנשים,אמרו בקורס ההוא שנסעתי אליו משננת לי כל הדרך מנטרה:אני לא מפחדת!אני אדבר היום!אני אדבר!ולא דברתי,המילים נשארו בתוכי ויצאו רק על הדף,לא יכולה לדבר,לא יכולה להצביע,מפחדת שישאלו אותי,הפחד הכי גדול הוא שיגלו עד כמה את מפחדת ולכן יש צורך במסכה.בבקר אני עוטה אותה ומהלכת בה עד הלילה.רק בחושך אני יכולה להסיר אותה ולהיות אני לכמה דקות,החושך הוא חבר שלי,בחושך מרחפות המילים בחדר ולהן כנפי מלאכים,ואני לא צריכה לתפוס אותן רק להביט בהן מרחפות וזוהרות.ובבקר שוב המסכה מחכה ליד המיטה,והיא כבדה מפעם לפעם יותר וחורי העיניים שלה צרים יותר ודרכם כבר כמעט לא רואים את העולם עד שלא רואים אותו בכלל והוא קיים רק ברווח שבין המסיכה לפנים.ברווח הצר הזה שאין בו מקום כמעט לנשימה,צריך להתקיים עולם שלם.זה מה שעושה הפחד.
