הִנֵּה אֲנִי וְהַיַּלְדָּה הַזֹּאת, שִׁירְלִי.
מִסְתַּבֵּר שֶׁלא דמיינתי אותה אחרי הכל.
אַבָּא שֶׁלָּהּ עֲדַיִן לֹא
תָּלָה אֶת עַצְמוֹ מִתִּקְרַת הָאַמְבַּטְיָה
וְהִיא עֲדַיִן לֹא
מָצְאָה אוֹתוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל כְּשֶׁבֶר וִילוֹן. לֹא.
הִיא מְחַיֶּיכֶת אֶל הַמַּצְלֵמָה בַּחֲצָאִית קְצָרָה,
וּבְגַרְבִּיוֹנִים לְבָנִים. הִיא
מְחַבֶּקֶת אוֹתִי וַאֲנִי אוֹתָהּ. הִנֵּה,
עוֹד רֶגַע אַבָּא שֶׁלָּהּ יִתֵּן לִי
אַרְבָּעָה אֶפְרוֹחִים מֵהַלּוּל,
אַרְבָּעָה אֶפְרוֹחִים!
אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן אוֹתָם גְּדֵלִים
לְתַרְנְגוֹלוֹת. הַכַּלְבָּה עֲדַיִין לֹא
טָרְפָה אוֹתָם בֶּאֱשׁוּן לַיְלָה.
הַדֶּשֶׁא מַצְהִיב אֶל סוֹף הַקַּיִץ,
קִיר הַלּוּל מֵאֲחוֹרֵינוּ מֻכְתָּם בּוֹץ,
הַזְּמַן מִתְמַתֵּחַ בִּזְרוֹעוֹת אֲרֻכּוֹת וּמְנַמְנֵם.