*

״זאת הפעם הראשונה שאני רואה ילדה יהודייה״, אמרה הזקנה בגרמנית לחברה שלה, והסתכלה על עלמא. עלמא ישבה בעגלה, והסתכלה עליה בסקרנות. הן ישבו על ספסל עם כובעי קש ולא חייכו. לא ידעתי איך אני אמורה להגיב לקביעה הזאת, וחייכתי חיוך מתנצל. ״איזו עכברונת״, היא אמרה ללא חיוך, ואני לא הבנתי את השפתיים הקפוצות האלה. דמיינתי את עלמא מושלכת לבור עם עוד ילדים יהודיים כמוה. אתמול השכן מהקומה השנייה אמר שלתום יש עיני דובדבנים. כשסבתא אנה כבר לא יכלה לעלות את המדרגות לקומה השנייה בבית שלה במילווקי, החלטנו שהגיע הזמן שהיא תגור אצל דודה רג׳ינה בפתח תקווה. את רוב החפצים והניירות שאגרה זרקנו לפח. חלק ארזנו וחלק נתנו במתנה. בארונות המטבח היו שקי ניילון ענקיים מלאים בשקיקי סוכר ומלח ממסעדות ובתי קפה, שקיקים של אבקת חלב פרווה, במקרר ריבועי ריבה ומלבני חמאה שפג תוקפה בעטיפות מוזהבות. פעם כשביקרה אותנו בישראל, אמא שלי רצתה לבשל לכבודה בשר. היא השאירה את הבשר בחוץ שיפשיר, אבל הבשר נשכח והתקלקל, ואמא שלי נאלצה לזרוק אותו לפח. מאז היא הזכירה את התקרית לאמא שלי בכל פעם שהן דיברו בטלפון ובכל מכתב. אמא שלי תמיד התעקשה לזרוק דברים לפח, לקנות חדש, לא לאגור ולא לשמור. היא התקוממה נגד החסכנות של אבא שלי. כל פעם פעם שזרקה משהו לפח כאילו יצאה לחופשי. כשהיינו אצל סבתא במילווקי היא בישלה לנו כל היום. כשלא אכלנו, תכננו יחד את התפריט ואת הקניות. כששאלנו אותה שאלות בזמן האוכל, היא ענתה במילת ציווי אחת ויחידה, ״עס!״ (״אכול״, ביידיש), והצביעה על הצלחת. בשיעור ערבית באוניברסיטה העברית למדה איתי אישה עיראקית מבוגרת. כשהיתה צעירה היתה נשואה לבחור איטלקי ניצול-שואה. זה נחשב שידוך מוצלח, שהתברר עם השנים כסיוט. יום אחד היא הריחה ריח מסריח במיוחד מארון הבגדים שלהם. בכיס הג׳קט שלו היתה טמונה ביצה קשה בת כמה ימים. אחרי שהיא זרקה את הביצה, פרץ ביניהם ריב גדול שסיים זוגיות מסוייטת של עשר שנים, בתקופה שגירושין היו אות קלון על נשים, ורק מעטות העזו להתגרש. כשהייתי בת 14 סבתא אנה באה לבקר אותנו. היא ישנה איתי במיטת הנוער הזוגית שלי, ואני לא יכולתי להירדם. עמדתי מול חלון פתוח בלילה של קיץ והיבטתי בירח. סבתא שאלה אותי בשקט, אם יש לה ריח של זיקנה. היא היתה כל כך דקיקה ושברירית. אמא שלי גדלה אל תוך שתיקה גדולה. היא פחדה לדבר איתה על מה שהיה. היא פחדה להכאיב לה, פחדה שתתפרק. כשאמא היתה ילדה קטנה, היא תמיד הרגישה שהיא צרכה להיות חזקה עבורה, ולא העזה לשאול שאלות. כשאנחנו שאלנו, סבתא דווקא רצתה לספר. יש לי תמונה של סבתא מיד אחרי המלחמה. מאחורי העיניים השקועות שלה יש חושך. יש ילד מת. יש בורות רצח. בקיץ, שהייתי בת 12, נסעתי עם חברה שלי לתל אביב לקנות בגד ים. נסענו באוטובוס של אגד מירושלים לתל אביב. כל הדרך חרטתי על הלק השחור צורות עם קצה המפתח והרחבתי קרעים בג׳ינס. על ציפורן האגודל שרטתי לי בלק השחור צלב קרס. קראתי שבמסורת ההינדית הוא מבשר טובות, והרגשתי מרדנית. האויר בתל אביב היה חם ולח. נכנסנו לחנות אפלה וצרה. בפינת החנות ישב זקן חבוש כיפה על שרפרף. אשתו ישבה על כסא של פלאסטיק ליד הדלת ונפנפה במניפה כדי לגרש את החום. היא חבשה פאה נוכרית בצבע בלונדיני, וטיפות זיעה בצבצו מעל לשפתיים הצבועות שלה. לפתע זעק הזקן, הביט בי בשנאה וגירש אותי מהחנות בצעקות. אשתו הרגיעה אותו, אמרה שאני רק ילדה, שאני לא מבינה, שלא יצעק.