לבסוף רצנו. רצנו ללא הרף. שאלתי לאן, ואת אמרת אל הגשר. מרחוק ראיתי את בית האופרה, רחוק יותר את חוף הים. רצנו ללא פחד. על הגשר עמדו שלושה אנשים. אחד החזיק כלב עם רצועה, שני החזיק דגל שחור, הילדה ליד המעקה התכופפה להביט. תיזהרי, צעקתי, אבל כבר היה מאוחר. מכונית חלפה ובלעה את צעקתה. שני עננים הנמיכו והרוח שרקה בשערות. את משכת את ידי להביט. מכונית שחורה עצרה לצדנו, הנהג נופף וירק. הכלב נבח. צחקנו, לא בגלל הפחד. הדגל השחור נותר שחור. הדממה שלאחר היריקה היתה קשה יותר. העננים המשיכו להנמיך ואת סירבת לחזור. ידעתי שבבית אין לנו כלום. זאת רק המחאה שמלבה את הזוגיות, את הגחלים שעוד נותרו. מכונית נוספת עצרה, שני אנשים ירדו ואמרו לנו להתחפף, עוד מעט תחלוף המחאה ומה אז? בחושך הסמיך מצאתי את ידך. הצעתי שנלך. הזדעזעת, מכאן הרי את לא חוזרת. רק אז העזתי להביט מטה. המכוניות שעטו על הכביש אשר נרמס ללא הרף באלפי גלגלים. הוא קרא לי, נשבע, קרא לי לבוא. אֶת המשך המחאה כבר לא שמעתי. הקצתי בבהלה בדרך לבית האופרה. מרחוק שמעתי את מוצרט מכחכח על הבמה, שב ומנגן את צליל הפעמונים של פָּפָּגֶנוֹ. חשתי את הרוגע, את חליל הקסם הרך, הספוגי, וידעתי שכל עוד הגשר קיים, כל עוד מתחתנו בוערים גחלי היחד – המחאה תמשיך, בכל כוחה. זאת רק המדינה שנופלת על צידה. חלום מר לתוך תהום הלילה.
