כְשֶׁפֶּצַע לָשׁוֹן יֻצַּת כְּמוֹ סִיגַרְיָה
הַוִּיאָה דוֹלוֹרוֹזָה שֶׁלִּי עִם הָעִבְרִית ‒
אֲבוֹי סוֹף סוֹף, הֵן בָּאוֹת שׁוּב אֵלַי הַמִּלִּים,
מְטַפְטְפוֹת לִי מִקָּרוֹב: דָּם בְּרַקָּתִי הַיְּמָנִית מִתּוֹךְ
פֶּצַע עַצְמִי שֶׁיָּשַׁן לְשָׁבוּעַ אוֹ שְׁנָיִם וְיֻצַּת עַכְשָׁו
כְּמוֹ הַסִּיגַרְיָה. וְלַהֲטָהּ הָאָדֹם בְּיַדִי שֶׁבְּטֶרֶם כָּתְבָה
אֶת הַשִּׁיר שֶׁהִפְצִיעַ בִּלְשׁוֹן אַהֲבָתִי.
לֹא בָּאָה אֵלַי עִם כַּלָּנִיּוֹת מִנַּחַל אֲדוֹרַיִם, לֹא קוֹפֶצֶת
בְּהַפְתִּיעַ לְבֵיתִי, הַיָּפָה בַּשָּׂפוֹת, בִּהְיוֹתִי בַּגָּלוּת הָרָשָׁה.
אֲנִי מוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ אֵלַי, כְּמַחְזִירִים סִירָה שֶׁתָּעֲתָה
רֵיקָה לְאֶמְצַע הָאֲגָם בַּחֲבָלִים אֶל הַחוֹף.
וְהַחוֹף אֶצְלִי מֵאֲחוֹרֵי מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת, סְפִינָתִי, מִבְטָח
וּמַפְתֵּחַ לְחַדְרִי. שָׁם אֲנִי נִצֶּבֶת עִם אֲהוּבָתִי בִּזְרוֹעוֹתַי
לַחֲצוֹת אִתָּהּ בַּחֲצוֹת אֶת כְּפוֹר הַגּוֹלָה, אֶת צִנַּת הַגּוֹרָל
וּלְהַקְשִׁיב לַמּוּזִיקָה שֶׁלָהּ בְּאָזְנִיּוֹת צְמוּדוֹת.
כָּךְ מְפַלְּלִים בַּאֲפֵלָה כְּשֶׁכָּל קַו מַשְׁמָעוּתִי מַגִּיעַ מִמַּסָּע
נִדְרָשׁ ‒ מִשְּׁנֵי הַחוֹפִים ‒ מְעַט קֹדֶשׁ בֵּין רֹב הַחֻלִּין.
שְׁנֵי מִגְדָּלֶיהָ שֶל הַקָּתֶדְרָלָה הַקְּטַנָּה בִּשְׁכוּנָתִי כְּאָזְנֵי
אַיֶּלֶת שֶמַּאֲזִינוֹת לָנוּ ‒ לְהַלֵּל מַכְאִיב לְאֵל שֶׁעוֹד לֹא נוֹדַע.
וְאַתְּ מְקַבֶּלֶת אוֹתִי כָּךְ, כִּשְׁגִיאַת שׁוּלַיִם, כִּשְׁלוּלִית שֶׁמְּשַׁקֶּפֶת
אֶפְשָׁרוּת שֶׁל יַָם ‒ מְשִׁיכָה נִדַּחַת וּדְפוּקָה וּבְעִקָּר: כְּתוּבָה עַל
גַּבֵּי דַּף סְפִינָה שֶׁעֲגוּנָה מִבִּפְנִים.
Die Wunde an der Zunge wie eine Zigarette entzündet
Meine Via Dolorosa mit dem Hebräischen –
weh endlich, kommen sie wieder zu mir, die Worte,
tröpfeln von nahem: Blut an meiner rechten Schläfe aus
eigener Verletzung, die ein, zwei Wochen schlief, jetzt entzündet
wurde wie die Zigarette: rote Glut in meiner Hand, die das Gedicht
in der geliebten Sprache noch nicht schrieb.
Kommt nicht mit Anemonen aus Nachal Adorajim zu mir, springt
nicht in meinem schalen Exil vorbei, die Schönste unter den Sprachen.
ich ziehe sie zu mir, wie man ein Boot, das leer in die Mitte
des Sees abtrieb, mit Seilen ans Ufer zurückholt.
Und das Ufer ist bei mir hinter dem Balkongeländer, bodenständiges Schiff,
Schlupfloch und Schlüssel zu meinem Zimmer. dort stehe ich, die Geliebte im Arm,
teile mit ihr gegen Mitternacht den Frost der Diaspora, die Kühle des Schicksals
und horche auf ihre Musik, die Kopfhörer fest auf den Ohren.
So fleht man im Finstern, wenn jeder sinnreiche Strich lang gereist,
eingefordert ist – von beiden Ufern – paar Heilige unter all dem profanen Kram.
die zwei Türme des Kathedrälchens in meinem Viertel lauschen uns wie
die Ohren eines Rehs – dem leidvollen Hallel eines noch unbekannten Gottes.
So nimmst du mich an, als Fehler am Rande, als Pfütze welche die Möglichkeit
von Meer reflektiert – abseitige Anziehung, tickt nicht richtig, das Wichtigste:
sie steht geschrieben auf der Seite eines Schiffs, das innerlich verankert.