קטעים מתוך הספר תחרה הונגרית

קטעים מתוך הפרק ״משפחה בדברצן״ 

לתומאש, הבן של אוצ'י ליבוביץ', התוודעתי בדרך שבה מתוודעים היום לעולם הרחב: האינטרנט. עבור מי שבילדותו האזין מדי יום באחת וחצי בצהריים למדור לחיפוש קרובים ב'קול ישראל', זמינות המידע והיקפו העצום  מעוררים השתאות. היה לנו מכשיר רדיו גדול שעמד על ארבע רגלי עץ דקות בחדר האורחים, וכמעט בכל יום כשהייתי חוזרת מבית הספר אחרי השעה אחת הייתי מתיישבת על הספה ליד הרדיו ומקשיבה לשמות המחפשים ושמות הקרובים האבודים והמקומות והתאריכים והאירועים. אימא שלי לא הצטרפה, אולי מפני שקשה היה לה לעקוב אחרי השידור בעברית, ואולי מפני שהייתה עסוקה במטבח בשעות הצהריים, ואולי מפני שלא האמינה שמישהו מהמתים יחזור אליה דרך גלי האתר. אבא שלי היה בעבודה ויוסיקה מגיע תמיד מאוחר יותר. אני, שהייתי פטורה מלחפש קרובים שאת שמם לא ידעתי, הייתי יושבת לבדי בחדר ומקשיבה. קולו של הקריין במדור לחיפוש קרובים הילך עליי קסם כמעט כמו קסמו של שידור החלטת האום על תמיכה בתוכנית החלוקה והקמת מדינה עברית, או קסם קולו של בן גוריון הקורא את מגילת העצמאות. הקשבתי מהופנטת. זה היה בתקופה שבה הייתה אימא שלי מושיטה את זרועה השמאלית תוך שהיא מפשילה את השרוול ומראה את המספר החקוק עליו לבן שיחה, וזה היה מושיט את זרועו ומפשיל את שרוולו ומראה את המספר שלו. גם זו הייתה דרך למצוא קרובים. כשהייתי קטנה יותר האמנתי שלכל האנשים המבוגרים יש מספרים על היד וכשאני אהיה גדולה ממש גם לי יהיה. ומכיוון שמפגשי המספרים עשו עליי רושם עצום, ומכיוון שלאנשים רבים שהכרתי היו מספרים חקוקים בזרוע, עלה בדעתי, שבמדור לחיפוש קרובים כדאי להוסיף פינה שבה מספרים מחפשים מספרים. העליתי על הכתב כמה ניסוחים להצעתי אבל לא שלחתי אותה ל'קול ישראל'. הרבה שנים עברו מאז. המדור ההוא לחיפוש קרובים התגלגל בצורות חדשות ואף באחת מהן לא הייתה פינה למספרים.  

[...]

והייתה גם אליס, אשתו של שמואל, שהוריה עברו גהנום וסיפורים שלא ייאמנו, ואלה סופרו למקוטעין בכל חתונה משפחתית או חגיגת בר-מצווה שאליס הגיעה אליה. היא הייתה מספרת אחראית שמבקשת לדייק בפרטים. מדי פעם הייתה נעצרת להתנצל שהיא מקווה שהיא לא מעיקה, שהרי היא לא התכוונה להיכנס לזה, אבל כששואלים אותה על המשפחה, מה לעשות, הסיפור עולה מעצמו. היינו נזהרים שלא לשאול, אבל גם שאלה סתמית כמו "מה שלום ההורים?" ואפילו רק "מה נשמע?" היו מתגלגלות לסיפורי אימים כשברקע תזמורת השמחות. פעם אחת כשאליס התנצלה שוב, ונראתה אומללה כל כך מפני שלא יכלה לעצור בעצמה, ריחמתי עליה ואמרתי: "את לא צריכה להתנצל, זה הרי נוגע לכולנו." היא הנידה בראשה בהסכמה. אחר כך ניגשה אליי ולחשה: "זה מאוד נכון מה שאמרת, כי אני מרגישה שיש דברים שאנשים פשוט לא מסוגלים לקלוט ולהבין, ודווקא בגלל זה צריך." וכאן התלחשש לאוזניי עוד סיפור מפורט כדי להדגים את הבלתי ניתן להבנה. צר לי על אליס וצר לי על כל בני משפחתי מצד אמי ומצד אבי, ובאותו רגע, כשאליס צמודה אליי בעיצומו של פרק נוסף מתוך הסיפור הנורא, צר היה לי במיוחד על עצמי. לו יכולתי הייתי אומרת לה: "אליס יקירתי, הרבה שנים לא סיפרו לנו ולא תיארו ולא פירטו. אנחנו לא מחוסנים. רחמנות. הגוף והנפש לא עומדים בזה. אחרי כל פגישה איתך אני צריכה בלילה בונדורמין וחצי."  

[...]

"את מבינה," אומר תומאש, "ישבתי איתם בסלון הגדול והיפה של דוד הירשל וראיתי איך הם מנסים לסדר את לוחות הזמנים של החיים שלהם. מתי היה לזולי יום הולדת ומתי נולדה האחות קלרי ומתי עשו בת מצווה לאסתרל ומתי מתה סבתא מגדה מצד אבא. וזה אמר ככה והשני אמר, לא נכון זה ככה, והם היו מרוגזים ונבוכים ומבולבלים ונרגשים ומתוסכלים. אני חשבתי שאולי אני יכול לעזור להם. הם כמעט השתגעו מזה. את יכולה לחשוב, מה אכפת להם בדיוק היום הולדת של זולי או אסתרל. והיה אכפת. כל כך אכפת כאילו שאם רק ידעו בדיוק מתי היה כל דבר, המתים יחזרו אליהם וימשיכו את החיים שלהם בדיוק מאותו מקום שבו הפסיקו.

[...]

על הקיר מאחורי הכורסה תמונת גובלן גדולה בחוטים צפופים. על גב הספה מונחות מפיות רקומות והשולחן הנמוך מכוסה במפת תחרה עדינה. דמעות ממלאות את עיניי פתאום. אני מסיבה את פניי. אורסולה מבחינה באדמומית שמציפה אותי. היא נגשת אליי ולוחשת: "את רוצה לשטוף פנים?" היא מלווה אותי למסדרון ומצביעה על הדלת מימין. כשאני חוזרת רוז'י מוזגת תה לכוסות זכוכית מתוך הקומקום המתכתי ומשדלת אותנו לטעום מהעוגיות שהיא אפתה. עוגיות שקדים וצימוקים דקות ופריכות שהולכות טוב עם תה חם. 

[...]

"סבתא," אני לוחשת לתמונה, "אני כל כך שמחה לפגוש אותך. הרבה שנים חיכינו." נראה שגם היא שמחה לפגוש אותי. [...] התמונה צולמה כנראה בשעת צהריים. אולי מורי-נייני נמצאת במטבח באותו זמן ומסיימת את טיגון הלביבות, ואימא שלי עורכת את השולחן. אני רוצה להקפיץ את עצמי אל תוך התמונה. עוד רגע ישחרר אותם הצלם מעמידתם וחיוכיהם שקפאו, וסבא שלי יעשה סיבוב בחצר עם סבא של תומאש, ואולי ינפנף בידו לדוקטור באבו מיקלוש שעובר בשביל, ואז ירד למרתף כדי להביא משם תפוחים חמוצים ובקבוק יין. אוצ'י ימשוך בידה של אסתרל אל העץ הגדול לראות אם היא מצליחה לטפס, וסבתא שלי תגיד לצילי: "בואי נבדוק אם העוף השחים ואם מורי-נייני צריכה עזרה." יותר מזה אני לא מצליחה. אני רוצה לגעת בפניה הרכות, להריח את ריח שמלתה ולשמוע את קולה. אני בוחנת את התמונה מלמעלה למטה ומימין לשמאל ובחזרה. סבתא שלי ואני שומרות על קשר עין, אבל אינני מצליחה להביא אותה לשבת לידי בקרון, והיא איננה מצליחה להכניס אותי לתמונה. 

*מתוך הספר תחרה הונגרית (ספרא 2018).