שירי האחרון
זהו שירי האחרון.
כי אחריו יבוא שיר חדש.
זה המקום בו יבשו כל המעיינות,
ונהרות עצרו זרימתם.
עוד ציוץ ציפור אחד נשמע.
רגע לפני הדממה.
זה המקום בו קפא העולם.
זה המקום בו הוא החל סובב
על ציר חדש-אשוויץ.
אשוויץ אהובתי, ההיית או חלמתי חלום?
עוד שנים את עיניי פקחתי
במצמוץ מוכה סנוורים.
עם פתיחת דלתות הקרונות,
נסגר שער הרחמים.
ישובה לידי לאורך כל המסע.
משדה זרזיפי חלב, מניקה.
אצבעה מטיילת על לחי עוללה,
נחמה לאסירי הגורל.
הוא גרגר בשימחה,
כשהאחרים מסתירים מבושיהם
עת ניסו לקלוע לדלי שבפינה.
מעולם לא ראיתי נשים מחרבנות,
ונערות משתינות לעיניי אב.
זה לא היה בכי.
זה לא היה צחוק.
אלה היו קולות,
שרק בורא עולם מסוגל לפענח.
מלמלנו, שאלנו,
רעבנו יחדיו.
לא הצלפות צינורות הגומי
סידרו אותנו בשורות.
לא היו אלו אפילו הצעקות,
או הגוויה המפוחמת על גדר התיל.
רק אחד יכול לבצע מלאכה שכזו.
להביא את האיש המגולח בבגדי הפסים
אל הבריה עם השדיים הצמוקים
ולצוות עליה:
"תני את עוללך, אתם הולכים להיתקלח,
יהיה לו קר."
היא אחזה בקטן, מוכת שיגעון.
נועצת ידיה ביבבותיו.
הוא בעט ברגליו הזעירות,
ברחם ממנו יצא.
"תני לי את בנך! תני!"
היא נשנקה, פולטת צלילים,
שריקות אויר על מיתרי קול.
" למה ממה ד ד די ממה."
"תני כבר, תני!"
עיניה קרועות.
הוא סטר על פניה.
השאירה ממלמלת,
עם ידיים ריקות.
פגשתי אותה אחרי המלחמה.
במחנה עקורים על גדת נהר,
סמוך לאולם הקונצרטים,
בצל הכנסייה.
היא עצרה הילוכה,
נועצת מבט.
נעלמה בחופזה.
משאירה אותי
עם סימן שאלה.