גַּן הָעֵדֶן הָאָבוּד

אַחֵר הַצָּהֳרַיִם הָיִינוּ 

מְרִיחִים אֲדָמָה רְטֻבָּה.

טוֹעֲמִים מִן הַשֶּׁסֶק,

דּוֹפְקִים זֵיתִים עִם אֶבֶן שְׁחוֹרָה.

שָׁרִים אֶת כָּל הַמִּלִּים

מְחַפְּשִׂים בִּמְגֵרוֹת יְשֵׁנוֹת

סוֹדוֹת

בְּשָׁחֹר לָבָן. 

כַּמָּה אֲרֻכִּים הָיוּ הָעֲרָבִים, 

עַד שֶׁיִּרְדֶה הַשֶּׁמֶשׁ.

בַּחֲשֵׁכָה גָּבְהוּ הַחֲלוֹמוֹת 

עַד מֵעַל הַבְּרוֹשִׁים

בַּחַלּוֹן

וְהֵנִיעוּ אוֹתָנוּ לְעוֹף

מֵעֲלֵיהֶם.

לֹא יָדַעְנוּ שֶׁכְּבָר אָז

הָיָה מוּנָח נָחָשׁ לְפֶתַח חֹר 

הַגַּעְגּוּעַ

מְתַקְתֵּק אֵת הַזְּמַן,

לוֹחֵשׁ וּמְפַתֶּה

אֵת הַגּוּף לְהַשִּׁיל עַצְמוֹ

לִנְגֹּס בְּתַפּוּחַ הַיְּדִיעָה,

לִהְיוֹת מְגֹרָשִׁים 

לָעַד.