מָה שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא מְלַמֶּדֶת

מָה שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא מְלַמֶּדֶת  

“Let me recite what history teaches”, Gertrude Stein

מֵהָעֲיָרָה לְלֹא שֵׁם בְּאוּקְרָאִינָה

דֶּרֶךְ מוֹסְקְבָה, לוּבְּלִין וְקוֹפֶּנְהַגֶן 

עִיר נָמֵל שֶׁסֵּרַבְתָּ לְהַטִּיל בָּהּ עוֹגֵן.

עֶשְׂרִים שָׁנָה אַחֲרֵי שֶׁמַּתָָּ וְלֹא נִפְטַרְתָּ מֵהַזִּכְרוֹנוֹת

הִגַּעְתָּ גַּם לְבֶּרְלִין, יִצְחָק,

אוֹ כְּמוֹ שֶׁלֹּא קָרָאתִי לְךָ אַף פַּעַם: סַבָּא

מָה יָרַשְׁתִּי מִמְּךָ מִלְּבַד צִפָּרְנַיִם רַכּוֹת מִדַּי

וְשָׂפָה שְׁסוּעָה?

כַּמָּה שָׂנֵאתִי אֶת שְׁתִיקוֹתֶיךָ הַחֵרְשׁוֹת.

בְּחֹרֶף 1991, כְּשֶׁטִּילִים נָפְלוּ עַל חֵיפָה

נִצְמַדְתִּי אֵלֶיךָ וְשָׁאַפְתִּי אֶת רֵיחַ הַשְּׂרֵפָה מִבְּגָדֶיךָ, מִיָּדֶיךָ

שֶׁקָּפְאוּ לְתָמִיד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה בַּיַּעַר

עוֹמֵד בְּמֶרְכַּז הַמַּעְגָּל וְגוּפְךָ סְפוּג בֶּנְזִין,

מַמְתִּין לַלֶּהָבָה שֶׁלֹּא נִצְּתָה (הַחַיָּלִים הָיוּ שִׁכּוֹרִים מִדַּי)

אֲבָל שָׂרְפָה אוֹתְךָ כָּל הַחַיִּים, כָּל הַחַיִּים 

מֵאָז שָׁתַקְתָּ בַּיָּמִים וְצָעַקְתָּ בַּלֵּילוֹת.

בַּבְּקָרִים, נְבוֹכָה, שַׁרְתִּי לְךָ אֶת הַתִּקְוָה 

אֲבָל אַתָּה הִתְאַכְזַבְתָּ, טָרַקְתָּ אֶת סִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה 

וְלָחַשְׁתָּ בְּשָׂפָה זָרָה (עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת,עַכְשָׁו גַּם אֲנִי מְבִינָה): 

לֹא תִּהְיֶה מוֹלֶדֶת אַחֶרֶת לְבַד הַשִּׁכְחָה.

Was die Geschichte uns nicht lehrt

Aus einem namenlosen Städtchen in der Ukraine

über Moskau, Lublin und Kopenhagen,

einer Hafenstadt, vor der du kein Anker werfen wolltest,

kamst du, zwanzig Jahre nachdem du starbst und die Erinnerungen nicht loswurdest

auch nach Berlin, Jitzhak,

oder, wie ich dich niemals nannte, Großvater.

Was habe ich von Dir geerbt außer den zu weichen Nägeln

und einer Hasenscharte?

Wie ich dein taubes Schweigen hasste.

Im Winter 1991, als Raketen auf Haifa fielen,

schmiegte ich mich an dich, atmete den Brandgeruch aus deinen Kleidern,

deinen Händen ein, die in jener Nacht im Wald für immer erfroren sind,

als du, stehend mitten im Kreis, dein Körper vollgesogen mit Benzin,

auf die Flamme wartetest, die nicht zündete (die Soldaten waren viel zu betrunken),

dich jedoch für das ganze Leben verbrannte, das ganze Leben.

Seitdem schwiegst du am Tag und schriest in der Nacht.

Morgen für Morgen sang ich Dir die ‚Hoffnung‘*

du aber warst enttäuscht, schlugst die Geschichtsbücher zu

Und flüstertest in einer fremden Sprache (jetzt weiß ich, jetzt verstehe auch ich):

Es wird keine andere Heimat geben, allein das Vergessen.

*‘Hatikwa‘ – die Hoffnung, Israels Nationalhymne

Übersetzung aus dem Hebräischen: Lydia Böhmer