אזיקים מנייר

“תחזרי מהר, אין לי הרבה זמן. יש לי סידורים לעשות היום,“ אמר לה.
כשחזרה, נראה נסער מאוד.
“הכל בסדר, אבא?“
היא הביטה בסימן הכחול ובראשו הנפוח של התינוק שלה השוכב בעגלה מבלי לזוז. ליאורה זעקה בבהלה:
“מה קרה לו?“
“הוא נפל על הפס של העגלה,“ ענה אביה בגמגום.
נדהמת הסתכלה על אביה הזקן, שהיה נמוך ממנה. איך נפל התינוק מהידיים שלו בדיוק על הדופן הדקה של עגלת השכיבה? תוך שניות ספורות זיגי סגר את הדלת ונעלם, מבלי לומר שלום. ברעד חייגה אל רופא הילדים, שהגיע מייד.
“הוא נפל על הרצפה,“ קבע הרופא. “אמנם לתינוקות בגיל הזה יש עצמות רכות שמתאחות מהר, אבל אני רוצה שתקחי אותו לבית־חולים רמב“ם מייד שיעשו לו סריקה מוחית כדי לבדוק שאין דימום. אז נוכל להיות רגועים.“
היא אשמה, רק היא אשמה. מי משאיר תינוק עם האיש הזה?
“אבא, תגיד לי את האמת. מה קרה לילד?“ ניסתה להוציא ממנו מידע בטלפון לאחר צאתו של הרופא.
“אני מצטער, את לא יודעת כמה אני מצטער. הוא נפל לי מהיד. עצרתי את הנפילה סנטימטר מהרצפה. נבהלתי נורא. אם היה קורה לו משהו, הייתי מתאבד.“
לרווחתה, ירון התפתח להפליא. ילד נבון ויפהפה, שובב וצעקן. האם הצעירה היתה גאה כטווס בבנה שהקדים לדבר ולהבין, עד שהחל לרוץ ולשבור אגרטלים. גלעד לא חינך, לא העביר ביקורת ולא שפט, רק הביט על המתרחש כאורח. כבן שנתיים היה ירון כשהתפרע מעל לכוחותיה, וליאורה הנחיתה עליו את ידה להכותו חזק מכפי שהתכוונה. בנה החל להוריד את ראשו מפחד כשהתקרבה אליו. מבועתת מעצמה, רצה אליו וחיבקה אותו בחום, מנשקת ומלטפת את פניו הקטנות:
“לא התכוונתי, נשמה של אמא, לא התכוונתי. סליחה.“
איש מלבד יעל לא ידע עד כמה נבהלה שמא אינה שונה מאביה.

 

 

מתוך הספר "אזיקים מנייר" מאת אורנה אלוני: https://www.facebook.com/azikim.miniyar/

ניתן להזמין את הספר ישירות מהסופרת: https://www.facebook.com/orna.alony.9