הוא חלק את חדרו עם עאבד ואנטון: הראשון, מואזין מאחד הכפרים בסביבה, והשני - ערבי נוצרי שהתגורר בצפת.
שלוש פעמים ביום כרע המואזין על ברכיו להתפלל, כשמגבת קטנה משמשת לו שטיח תפילה, אבל בשעות שלפני עלות השחר היתה תפילתו בלתי נסבלת; הוא ירה אותה בקול רם אל חלל החדר עד שהדהדה גם במסדרון.
כל אותה עת היה הנוצרי קורץ לאור מבעד למחיצת הווילון המפרידה בין המיטות ומצטלב.
"בקוראן שלהם כתוב שבשבת הם ירצחו אותכם וביום ראשון אותנו, אין בהם אמון!" לחש לאור. אור הקשיב לדבריו בקוצר רוח ותהה איך אנשים יכולים להתעסק בשנאות שלהם כשהם חולקים כאב משותף. החדר הזה הזכיר לו בדיחה גרועה מאותן הבדיחות השנואות עליו המתחילות כמעט באותו הנוסח: ערבי, נוצרי ויהודי... ועניינן תמיד הורדת ידיים - מי יערים על מי ומי יהתל במי. ברגעים אלה היה שולף מוכנית מהשידה שליד מיטתו את ספר התהילים שנתן לו מנחם וקורא בו. הוא היה זקוק לתפילה חרישית ולא להתנפלות קולנית על שערי שמים, הלוא כתוב במפורש בספר הזה: "הנוטע אוזן הלוא ישמע."
לאחר כמה לילות של נדודי שינה ביקש מהמואזין להנמיך את קולו, והוא נענה מיד לבקשתו, אבל מלמולי תפילתו עדיין היו מנסרים בתוך שנתו של אור יחד עם חריקותיה של עגלת האחיות שבאו למדוד את לחץ הדם והחום ולנעוץ בוורידיו את צינורית העירוי האנטיביוטי. האנטיביוטיקה לא הצליחה להוריד את חומו הגבוה. ובלילה היו באים אליו קולות אחרים מבפנים, מתוך בטנו שהלכה ותפחה והפכה לקונכיית קשב גדולה.
שנים רבות שהאבן מעיקה ואזוב ירקרק ודלוח מכסה אותה, מפריע לי לפעום נשימות. קול חלוש נאנח מתוכה והרטיט את דופנותיה של הקונכייה.
כליות מייעצות, עציות, כליות כלות, מכלות, מתכלות, מעייפות, עייפות, צחוק גס התנפל על אפרכסת הקונכייה והדף לחשים אחרים.
ולו יכולתי להיצרף, להימחל, להיטהר ולהישטף בזרם המים, אבל איך, כשערוצי חסום אליך כל השנים, קול דקיק כמו נר בכה אליו ממעמקים.
הלב מבין? מה הוא מבין, אף פעם לא יבין ורק המבין יבין. שני פלחי שעועית טיפשים, נקזי רעל, בשר שהושרה הרבה זמן במים. לב חכם לימינו יבין את זה, ואתה? חה חה חה, אתה יצאת כסיל מכל הצדדים, שרטו קולות הצחוק את הדפנות.
אפשר לוותר על הטחול, טיפש שכמותך, מעולם לא נזקקת לו, השחוק מעולם לא היה יפה לך, הם התגרו וליחכו את פתח הקונכייה.
אלף לילות התייסרתי. הלוא אתה שופט צדק, בוחן כליות ולב, למה לא הבחנת או בחנת או חננת? הלב אינו מבין, קנה אינו מוציא קול וטחול אינו שוחק עוד, רק הכבד כועס ומרה מטילה טיפה ועוד טיפה וצורבת את הנשימה, לאטו קולות דוויים וחלושים והתרפקו כעוברים על רחם הקונכייה הגדולה שהיתה מונחת על המיטה והתקשתה להקשיב לבליל הקולות שהסתער עליה ללא רחם.
החדר התכסה בערפילים חמים ולחים והרקיד אליו צללים: המואזין רכב על שטיח התפילה שלו וירה מעל ראשו פסוקי תפילה, המסבחה נשמטה מידו ונפלה על לב הקונכייה, חרוזיה התגלגלו על השמיכה ולמרגלות המיטה. שלושה סנטימטר כל אחד.
הנוצרי צחק ופער לסת גדולה ובתוכה צלב. הצלב נחלץ ממנה לפתע וקיפץ כמו סייח בכל החדר.
שידהר החוצה, שידהר כבר, הצהלה שלו מפריעה לי להקשיב, אור התפלל מבטן הקונכייה והסתתר מתחת לשמיכה, אבל שם היו הקולות מכים שוב במקהלה צולבת:
כליות לא מייעצות, לב אינו מבין, רק לשון מחתך וחותך לחתיכות וקנה אינו מוציא קול וטחול אינו שוחק ולא ישחק עוד.
רצה לצעוק ולא הצליח להוציא הגה מפיו. רצה לברוח, אבל איבריו היו אזוקים אל המיטה. התעורר שטוף זיעה משנתו הטרופה.
"שוּ... מַה לַאכּ, מה קורה איתך, יא אור? עיניים טובות הביטו אליו -
העיניים של עאבד שהתעורר לתפילת הבוקר, שמע את אנחותיו וחש למיטתו.
"בכל מקום כואב," השיב אור והסיר מעליו את השמיכה.
"וחם, חם מאוד!" ניגב את מצחו בשרוול חלוקו. עאבד הגיש לו מגבת, ואור הודה לו חרישית.
"אתה צריך לשתות הרבה, כְּתִיר שַאַי עם עצבים," אמר עאבד וגלגל בידיו את חרוזי התפילה שלו.
"כן, תה עם עשבים," אמר אור.
"אחרי התפילה אני יכין שלוש כוסות שַאַיי בשביל כולנו, יש לי הרבה נענע מהכפר וגם זעתר אסלי מהגינה שלי," אמר והצביע על שקיות ניילון המונחות על שידתו.
"טוב, טוב," אמר אור וכמעט שנחנק בפרץ של שיעול.
"ויש לי משו טוף־טוף בשביל השיעול הזה שלך, אַחְסַן מן האנטיביוטיק שלהם... אבל אחר כך," עאבד הבטיח ומיהר לפרוש מגבת רחצה מתחת לברכיו ולשקוע בתפילתו.
לאחר שסיים, הוציא מארון שידתו בקבוק קטן שהכיל נוזל צהבהב וסמיך. ריח חריף התפשט בחדר והיכה בנחיריו של אור. עאבד ניגש למיטתו, החזיק בידו את הבקבוקון ואמר:"עכשיו, נורי, תרים חלוק שלך למעלה, אני רוצה למרוח תרופה על חזה שלך."
אור נזכר באבו מוניר, שומר הים מעג'מי, שמו החדש־ישן בפיו של עאבד פעל עליו כקסם. הוא חשף את חזהו והפקיר אותו בידיו הרחומות.
"זה טוף־טוף, זה אנטיביוטיק של הטבע מזעתר ושמן זית אסלי," אמר עאבד והזליף טיפות סמיכות על חזהו של אור ועיסה אותו בכריות אצבעותיו בתנועות סיבוביות רכות מהמרכז אל הצדדים. חום נעים פשט בגופו של אור גלים־גלים. כפות ידיו של עאבד נפתחו כמניפות ולשו עכשיו גם את סרעפתו ובטנו, ואור חש איך איבריו הקפוצים מתרווחים להם מתחת לעור המתוח ומרגיעים את כל קולות הלילה הסהרוריים. מבעד למחיצת הווילון בהה בהם הנוצרי ואמר חלושות:
"אחר כך גם אני."
"בסדר, בסדר, אנטון, יא חביבי," הבטיח עאבד.
"הזעתר מִן אללה והשמן זית מִן אללה וגם אנחנו מִן אללה, לא ככה?" הוא צחק."
מתוך "הרובע הקטן", אבן חושן 2015
