פרק ט'

אור ירח נופל על ים שליו, נבלע ועולה שוב בין האדוות הקטנות. סירות הדייגים נמות להן בנמל, וזוג מאוהב ספק מהלך ספק מרקד לו על אבני המזח. בני האדם אימצו סמלים רבים כל-כך כדי לתאר רגש היולי ופשוט. מרצפותיה החלקות של יפו העתיקה הוליכו אותנו במדרגות המלבניות המובילות לפסגת הגן. שערה השחור נבלע בכסות הליל ונח על כתפי כחוטי קטיפה השזורים דוק כסוף ופורטים באצבעותיי. אור פנסי הרחוב נפל על פניה והפיץ את זוהרה כנגד אור הלבנה. אצבעותיי המובכות רעדו בהתרגשות והסתרבלו בין נימי שערה עד שחזרו למקומן, מתביישות.

ריח מלח שטף את זרועות הדקלים שסוככו עלינו כצדפות המגוננות על אבן חן יקרה ובתולית. אפה גלש על מצחי ונחת ברוך על שפתי. כבליה של אנדרומדה נשטפו בקצפי הגלים ואספו לתוכן את משאלות האהבה שפיזרנו ממרום הגבעה שהשקיפה לים הגדול, וריחה המתוק של גאליה נדבק בבשרי והשקיט את חששותיי.

"עומרי שלי. נשמה שלי", לחשה באוזניי. "אתה אלבי שלי, שלום."

טבעותיה המוזהבות נעו על שפתיי ומשו את מילותיי ממצולות לבי.

"עזיזם. יקירה שלי", השבתי ברכות, זמן שאני נושק את עגיליה ועולה לתנוך אוזנה, חש את עורה הקטיפתי מתחכך בזיפיי בנועם ודורש לפתוח את תיבת רגשותיי ולהעלותם לאוויר.

עיניי נעצמו ושקעו לעולמות של דמיון ועונג, וערוגות בשמים מלאו את אפי.

"מאן דוסת דארם", אמרתי לפתע.

היא העבירה את אצבעותיה בין שערותיי וירדה מטה לאפי ושפתיי.

"אני אוהב אותך", תרגמתי. "בפרסית זה נשמע כן יותר."

ירדנו לכיוון מגדל השעון שמחוגיו פסקו מלכת כאשר אמתו הארוכה נושקת לספרה ארבע וקמיצתו פוזלת מטה לשש. אדי ריחה של הגבינה המותכת על בצקי השמרים נמהלו בריח ים והתיישבו כפתיתי קיץ על פני העוברים והשבים. המתנתי בשקיקה לקול המואזין, שתכף יעלה לצריח המסגד ויכריז כנגד ארבע רוחות השמיים על גדולתו של אללה. מעט מים נזלו מהמשקה הקר שנמס בידי, ודחקתי בגאליה שתטעם ממנו, בטרם יימס לגמרי..

"טעם גן עדן ממש. מה שמים בתוך המשקה הזה? נו, איך אמרת - פולדה?" שאלה גאליה.

"פַ-‏א-ל-וּ‏-דֶ-ה", עניתי בהגיה פרסית מוארכת. "סוכר, מי ורדים ומיץ לימון, אטריות אורז, כמובן, ולפעמים פיסטוקים. את הכל מערבבים עם קרח מרוסק ומגישים קר."

"הבן שלי. אלוהים, הבן שלי", נשמעה לפתע צווחה מכיוון בית המעצר ואחריה חריקת בלמים ארוכה.

אישה תמירה לבושה שמלת קטיפה שחורה סטרה לפניה ללא הרף ושאגה לאלוהי השמיים. שלושה נערים שעמדו בסמוך אליה נשאו את גופו של ילד מדמם והניחו אותו על אבני המדרכה. ההמון התאסף סביב ובהה בדם השותת מרגלו של הילד, ואילו גאליה שמטה את כוס הפאלודה שבידה ורצה בבהילות למקום התאונה. היא פילסה את דרכה בין ההמון, רכנה מעל הפצוע והחלה מדובבת את האם בדבר האירוע, זמן שבדקה את דופק הילד. האם ההמומה התקשתה לשלוט בדיבורה, והאנשים שחגו סביב שקעו בטיפול השדה של גאליה ולא שעו להבין את זעקתה.

"תזמינו מד"א", ציוותה גאליה על הקהל ומשכה אותי אליה במכנסיי. "שלום, תן לי את החגורה שלך, מהר."

היא הידקה את החגורה לרגלו של הילד ושטפה את פניו במים מבקבוק שהגיש לה אחד האנשים.

"עט, אני צריכה עט או טוש. קדימה, תביאו לי עט, עכשיו", המשיכה לפקוד על הצופים עד שיד השתרבבה מהקהל והגישה לה את החפץ המבוקש.

היא כתבה את שעת החסימה על מצחו של הילד וביקשה ממני להרגיע את אמו, שלא פסקה למרר בבכי.

קול הצופר של האמבולנס נשמע מתקרב אלינו, ואם הילד גערה באנשים שיפנו דרך לצוות הטיפול. גאליה הושיבה אותה לידה והושיטה לה את מעט המים שנותרו בבקבוק. האם ליטפה את שערות בנה ומלמלה כמה משפטים קטועים. "אני חושב שהיא מנסה לומר שהם באו לחתונה ביפו והילד שלה רץ לכביש, בגלל שראה את דודו בצדו השני של הרחוב" , אספתי את שברי דבריה ותרגמתי אותם לגאליה.

"עכשיו הכל יהיה בסדר", ניסיתי להרגיעה. "אל תדאגי, הנה הרופאים הגיעו", אמרתי והחוויתי בראשי לעבר הצוות הרפואי שפלס את דרכו לפצוע ופינה אותו בזריזות לתוכו. האם האיצה בהם לעלות את בנה ונכנסה לאמבולנס. בזמן שהפרמדיקים קיבלו דיווח קצר מגאליה וקיבעו את צווארו של הילד, האם נשענה על גבה, הביטה על בנה ואמרה בעיניים רפות:

"מה יהיה בסדר? מהבוקר אנחנו בדרכים כדי להגיע לחתונה של אחי הקטן. בעלי אמר לי: 'אל תלכי'. הוא הרגיש. אבל אני באתי לכאן, זה הרי אח שלי. שעות עמדתי והתחננתי כמו כלב למכוניות שטסות מאחורי חלונות הזכוכית שלהם. בשביל הבן שלי התחננתי שיסיעו אותנו לתל אביב, ועכשיו ככה השמיים מענישים אותי. עכשיו תענה לי מה כל כך בסדר - האבא שלו שנמצא בכלא, או הצלחת הריקה שאני שמה לו בבוקר עם חצי מלפפון ומעט גבינה, שהדמעות שלי נופלות עליה וממליחות אותה?"

השפלתי את מבטי ארצה ושתקתי. לא מצאתי מילה אחת בערבית שתוכל לנחמה.

האמבולנס סגר את דלתותיו ודהר לכיוון בית החולים, וגאליה ואני פנינו לשטוף את ידינו ואת פנינו בברז שמצאנו בגב אחד הבניינים.

"המכנסיים נופלים לך בלי החגורה, אתה חייב להשמין קצת", אמרה כשהתיישבנו להסדיר את נשימתנו.

"איפה למדת לטפל בפצועים? הצלת לילד הזה את החיים, ככה נראה לי לפחות - הוא איבד המון דם", אמרתי.

"כל הכיתה שלנו עברה קורס עזרה ראשונה כחלק מהלימוד על גוף האדם", ענתה. "דרורי לא סיפר לך שהמורה אמנון כמעט והתעלף כשהמדריך הדגים עליו את חוסם העורקים? הוא צנח על שולחן הכתיבה, ודרורי התחיל לעשות לו החייאה מדומה."

טיילת תל אביב סחפה אותנו לחופיה החשוכים. גופינו המותשים מהצעידה הממושכת לאורך קו החוף שקעו בגלי החולות, שכיסו את בגדינו ושערנו בפיסות זכוכית עמוסי זיכרונות, פיסות שנפלטו מעולמות הים.

"אתה זוכר את הפעם ההיא בבית הספר היסודי, כשנקעתי את הרגל ונשאת אותי ככה בשתי הידיים?" אמרה גאליה לפתע.

"ודאי", עניתי.

"הרגשתי כל כך מוגנת בתוך הידיים האלה. ממש כמו עכשיו."

"אני תמיד אגן עלייך, יפה שלי. עומרי, עזיזם. תמיד", השבתי ונשקתי לשפתיה האדומות המצופות גרגרי החול. "ואת תרפאי את פצעיי בנשיקותייך, תצילי אותי באותה נחישות ואצילות, כמו שהראית עכשיו, מלאכית שלי.