אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. ואני לא מצליח לזכור, קל וחומר שאין לי אמצעים אלקטרוניים, כמו ג'י־פי־אס או ווייז או אייפון. אני מחפש אחריו, אתם אומרים שנים, ימים, שעות, דקות, שניות, רגעים, ואילו אצלי החיפוש הוא החיים. אני מחפש אחר הרוח של אבא ומשום מה פוחד לראות את קברי. אני שם לב שמביטים בי מתים אחרים ולא תמיד יודעים שאני כמוהם. אני מרחם עליהם, אבל לא מתפקידי להודיע להם על פטירתם. ניסיתי כמה פעמים לדבר עם כמה ילדים, ובהם יהודה, שהזכיר לי את עצמי, מתולתל, צבע חום, גבות מחוברות ולא מסודרות, שפם מתפקע, לחיים שאובות, ראש מרובע ופה עם שפתיים עבות. בטן שטוחה, ידיים ארוכות, רגליים קצרות. הוא התרוצץ בשיגעון ממקום למקום וחיפש אצבעות של שוקולד. עצרתי אותו בכוח. הושבתי אותו על ברכי והבטתי ישר בעיניו. אבל הוא לא הפסיק לבכות. משום מה הוא לא התנגד. בכיתי וחשבתי שהדמעות שלי יאמרו לו הכול. אבל הוא קם ועזב אותי. אני בטוח שהיה בו משהו שֹטני. אולי כישוף שנתקע בו. אולי אני מדמיין את הדברים. ולמי אני בכלל מספר את כל זה ומדוע? מישהו מקשיב לקול שלי שעולה או יורד בינות הקברים?
קטע מתוך הסיפור ׳לחפש ללא הצלחה, אחרי אב מת׳ המופיע בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בהוצאת Kinneret Zmora-Bitan Dvir
