סוף סוף הגיע סוף השבוע. נסענו באוטובוס מאובק ורעוע של 'אגד'. נדחקתי בין כל הריחות המיוזעים ונעמדתי ליד החלון, האף שלי מול חגורת העור החומה של אבא. רוח מדברית, חמה, נשבה מבעד לחלון הפתוח. גבעות החול הזהיבו מול השמיים התכולים. השיער שלי הצליף על הלחיים הסמוקות, על העורף, הרוח מצננת בקצת את הזיעה. כעבור זמן מה החלה השמש לשקוע. גבעות החול הזהובות הפכו בהדרגה לצללים, והשמיים נצבעו כתום. פתאום ראיתי באמצע שום-מקום אוהל גדול ומחודד. האוטובוס החל להאט, ואז דלתות האוטובוס נפתחו בבת אחת. אבק כתום וחם התערבל פנימה אל תוך האוטובוס. כל האנשים נשפכו החוצה, אל קרניים אחרונות של שמש כתומה מסנוורת, מתרגשים מהזיעה שהתקררה להם בבת אחת על הגב ועל העורף. החול החם חדר לסנדלי העור החומים שלי ודרכתי עליו בכפות רגליים מזיעות. נכנסנו בין הראשונים. בפנים ראינו מעגל של ילדים עומדים סביב חמור אפור, מקושט בבדים ירוקים ונוצצים וחבוש כובע אדום מחודד. לידו עמד איש רזה וגבוה. היו לו פנים לבנים ועיניים קטנות כמו חרוזים שחורים. ביד הוא אחז בשוט מוזהב עם אבן חן אדומה וגדולה. הצטרפנו למעגל. האיש אמר שהחמור שלו מאוד חכם, ושהוא יגלה לנו היום מי הוא הילד שעדיין מרטיב במיטה. הסתכלנו על החמור, אני ואבא. אבא הניח כפות ידיים גדולות וחמות על הכתפיים שלי מאחור. הלב שלי הלם. האיש הסתובב לאט עם החמור שלו. הוא עבר מילד לילד, והסתכל לכל הילדים בעיניים. כשהגיע החמור אליי הוא נעצר, הרים את ראשו, והביט בי בעיניים עצובות. הפנים שלי התקמטו, ובהלה עלתה לי לגרון. העיניים שלי התמלאו דמעות. כל הילדים צחקו, והחמור המשיך להביט בי בעיניים חומות, גדולות ועצובות, מעוטרות ריסים ארוכים.
צילום: הייקה שטיינווג. Heike Steinweg.