"אני מצפה שהדברים יתרככו, שהבטון יתרכך, שהעץ יתרכך, שאפשר יהיה להטביע אגודל בשיש. במקום זה הדברים הולכים ומתקשחים. נערמים זה על זה, שכבה ועוד שכבה". לכך שואף יוני גיבורו של רון דהן הדוהר למסע כביר בחיפוש אחר משמעות בעולמו, עולם בו הוא זר לעצמו. יוני הופך את עורו כאילו הוא הופך בגד – הפנים החוצה. הוא משתדל לפזר את העשן הפנימי של האבסורדיות ומנסה להשתלט על אוקיינוס של ספקות. את לב העניין הוא מתחנן למצוא – את הלוויתן. "המים כהים וצלולים וניתן לראות את דרי האוקיינוס שוחים בין האלמוגים. אתה נאחז במעקה וצופה אל הכחול. שלווה נמתחת בך. רק המבט נודד עכשיו. הגוף נחסר, הנפש זעה. אתה רץ על המים הנקיים, מחפש אותו בקור רוח של רוצח. אתה הצלצל של ציידי הלויתנים, שאיפתך היחידה היא להינעץ בבשר ולתבוע עליו בעלות. אתה סוקר את פני המים, קורא לו, מפתה אותו. אבל לפתע אתה נרעד מאותן מצולות הנגלות לך בקרקעית הנפש. המבט נעכר, אין שום צלצל, אין שום בשר, הדם הוא לא מולדת". יוני, במסע הגדול פנימה, פוגש שלל דמויות או ליתר דיוק פרגמנטים של אישיותו בטריטוריה בלתי מוכרת. ביני לבין עצמי אני עוצרת מדי פרק, ותוהה מי באמת מכיר את עצמו ומי באמת טורח לפשפש ולבדוק מה מסתתר שם מתחת לבנאליה. "לרגע חשתי את עוצמת המרחק מהבית ואת כובד משקלו. נמצאתי בעולם אחר ומשהו מהעולם ההוא כבר נשר ממני, ולא ידעתי מה בדיוק." יוני של רון דהן מפשפש, מתקשה, מתגבר וממשיך לחפש את ציפור הנפש שלו המתגלמת כלויתן. "כל בוקר התעוררתי ויצאתי אל המרפסת לחפש לויתן, וכל בוקר התאכזבתי לגלות שהלויתן היחיד בסביבה הוא לויתן השיש שהנחתי על אדן החלון. ובכל זאת, אפשר לומר שהייתי מרוצה ממיקומי החדש". דהן מטלטל את הגיבור שלו ולא נותן לו מנוח. הוא שולח אותו שוב ושוב אל השיטוט הפנימי שלעיתים אינו מניב מאומה. "תחושת הסיפוק וההתרגשות נטשה אותי ככל שהתקדמתי. כעס עצור הופיע במקומה. מדוע לא ניתן לאחוז באושר? מדוע הוא חומק בקלות כזו, כמו גנב משוכלל שלא מותיר עקבות? האם נגזר עליי לפגוש בו במקרה, כל פעם מחדש, ואז להיזרק חזרה אל החוף האדיש? איך אפשר לחיות כך?"