כדור + שתיקה = שפיות – כך בכל אופן מתפקד המחסל שלי חגי. כל עוד הסוד פועם בתוך לבו של המחסל, הוא מחוסן. ברגע שמחסום השתיקה נפרץ, הסכר קורס. לא הרצח הוא הגורם שמדיר שינה מעיניו של המחסל – לא. הוא מקצועי המחסל של חגי. הוא מבצע את עבודתו נאמנה ללא מצמוץ. "אני עובד מדינה, אדם עמל שהופקדה בידיו משימה לאומית". שבעה אנשים מחוּסלים במקצועיות כנדרש. והרי לכם אבסורד: "המצב שבו הייתי שרוי כמחסל, כמוציא לפועל של מוות של איש זר, עורר בי בשנייה הראשונה, אני מודה, את שמחת ההצלחה, את תחושת ההתעלות שהציפה ומיד שקעה... הלחיצה. גלומה בה גאווה מקצועית". המקצועיות גוברת על האנושיות כל עוד הסוד טמון עמוק בפינה נידחת, רחוק ככל האפשר מן המצפון, ובמילותיו של המחסל: "המוות הרשום על שמך נועל לך את הפה". לא הכדור וגם לא המטרה החיה מאיימים על המחסל – זאת עושה המילה. גם במילניום השלישי מוות וחיים ביד הלשון, והמילה – פליטת הפה, היא זו שמערערת את שיווי משקלו של המחסל, שהרי זאת יש לדעת: "סוד הוא פטנט שאוכל אותך מבפנים. הסוד הוא בעצם בעל הבית, אלא שיש בעיה: ביתרון של הסוד טמון חסרונו. אם לא תשתף, אף אחד לא ידע שיש לך סוד". וכך, לאחר שבע גוויות קשיחותו של המחסל פגה. במו פיו הוא חיסל לעצמו את חיי השגרה והוא נכנס ללופ בלתי ניתן לשליטה של סיוטים. פליטת הפה שכוֹבְדה כנוצה הכריעה את משקל השפיות והכל – זיכרונות ילדות ומעשי החיסול מתערבבים זה בזה במונולוג בעל ריתמוס החוזר על עצמו – אחד קדימה, שניים לאחור. "הזיכרון כלי עבודה טוב, אני מאיץ בו שוב ושוב שיגן עלי, כל פרט חשוב... עכשיו אני לגמרי אדיש, מחופר היטב מתחת לשמיכה. שוכב על הבטן. עוצם את העיניים ושוחה לעבר העבר שלי, מעלה קצף...". הסוד שפרץ לאור, יוצר סערה של מחשבות והתחשבנויות, דאגות וחששות. "מי שלחץ על ההדק והרג מבקש בחלוף הזמן עונש, אפילו סמלי...". וכך אותו טיפוס מחושב ומקצועי משנה עורו בשל פליטת פה שפרצה והיציבות הנפשית מתמהמהת להגיע. "מפעם לפעם אני מצייר על הפנים שלי שבעה עיגולים שחורים, משחזר בדיוק רב את מקומות החדירה של הקליע שחיסל את המחוסלים ומסתובב מנוקד ברחובות המושב...."