לכל אחד יש סוד משלו – גדול או קטן, גלוי או נסתר, חשוב או שולי, סגור הרמטית או פרום. יש אנשים, כמו וואחיד, שהם אוספים סודות וכל מהותם אומרת סוד: "... הוא הסתיר הכל, מכולם..... מתישהו הם היו יוצאים ממנו בסוף, כל הדברים שהוא הסתיר, כמו פצעונים. בסוף הם מתמלאים לגמרי ונוזלים החוצה". אם סוד התפרץ, מיד וואחיד, הגיבור של תשרין, היה יוצר במקומו אחד חדש. ".... 'חלקת אלוהים'. ככה הוא קורא לכל הדברים שהוא רוצה לשמור לעצמו. חלקת אלוהים. זאת אומרת, יש בזה קדושה. לכי תתווכחי עם קדושה...".

היו לו מבחר של סודות גלויים: "וואחיד היה מציע את מיטתו לפני צאתו מהבית. מנהגו זה לא הפסיק להפליא אותה, שכן היא חזרה ואמרה לו שהיא אוהבת להציע את מיטתו... בכל זאת וואחיד לא חדל ממנהגו. ולבסוף היא הפסיקה לבקש ממנו להשאיר לה את מיטתו הלא מוצעת, וקנתה לה מנהג להציע אותה מחדש עם צאתו מהבית, בדיוק כפי שאהב להציע אותה בעצמו." אמו מבינה שהסודות של שניהם מצטלבים. כאילו נחתם ביניהם חוזה של שתיקה – זה מסדר וזו פורעת ומסדרת חזרה.

והיו לו סודות שניסה להסוות ללא הצלחה מאשתו: "אמהּ אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות".

הנה סודותיו האישיים של וואחיד הולכים ונערמים, ולפתע דחוף לו לחשוף סוד לא לו. והסוד, מנתב את החיים לאחד ומכתיב את החיים לאחר. לכאורה הסוד ידוע, אלא שהתמונה כולה היא מעורפלת וכל אחד מבני המשפחה מכיר פן אחד מתוך שפע צלעותיו של הסוד. וואחיד רוצה לדעת יותר על אותו סוד שאמא שלו שומרת מכל משמר. ומגדל קלפים נוהג כמגדל קלפים. כשאחד מחליט לחפור, שיווי המשקל של כל המשפחה מתערער. "הוא אוהב להוציא מן האדמה דברים שאנשים אחרים החליטו לקבור" ובכך הוא מציף שאלות הנובעות ממהותו של הסוד –

אולי לא לכל אחד מגיע לדעת את כל הסודות?

אולי "אין לו זכות להוציא אותם מן החול, כי הם לא שלו?"

לפתע דחוף לו לוואחיד לדעת ולהכיר את כל פניו של הסוד. לסוד יש תכונות של חומר הוא אומר. "תכונות שהוא קורא להן 'לא נרכשות'. שלא צריך ללמוד אותן, שאנחנו מקבלים אותן ככה, מההורים, או מהסבים, בלי שהם ינסו להעביר לנו אותן". והנה גלש לו הסוד מהאם אל הבן, סוד שהוא טאבו, סוד שאינו מתנהג כמו שאר פירורי הסודות המתגלגלים להם. סוד שהוא המנוע של עלילה משפחתית יפואית, הנחשפת אט אט כחפירה ארכיאולוגית.

בין השיטין, בעדינות אין קץ, מגלה איימן סיכסק לקורא גם סוד שלו עצמו, הוא סודה הגלוי של ההפליה. "הם עמדו בטור קצר מול כיור נירוסטה עצום ושני ברזים, שבאחד מהם זה המסומן בשלט 'נטילת ידיים', אסור היה להם להשתמש. בכל בוקר זוהיר היה חוכך בדעתו אם לשאול את מנהל העבודה מדוע מותר לו ליטול ידיים רק בברז אחד ולא בשני, או האם קיים ברז שלישי שמשמש באופן בלעדי לנטילת פנים...". וגם את מהות הזהות הוא מזכיר במשפט קצר - "היינו עסוקים מדי במירוק המבטא שלנו, בבית הספר, במכולת, בתור בקופת חולים. ואולי זאת הסיבה שהערבית נעלמה לנו".

איימן סיכסק מגיש לנו על מגש דרמה של עברית מענגת, סודות חשופים המטלטלים את כל המערכת שמטבעה מתגבשת סביב השתיקה.