ממתק מרחיב לבבות מגיש לנו בשביס-זינגר, כהרגלו, עם 'שושה' שלו. הוא מקים לתחייה את הגטו היהודי בוורשה על המראות, הקולות ואפילו הריחות. הסמטאות הסואנות, הבתים המטים ליפול, פינות המפגש והטיפוסים הצבעוניים קורמים עור וגידים. והמתח? גם המתח והחרדה שזורעים הנאצים לפני המלחמה, גם הם אוחזים בקורא.

מתוך שלל הגיבורים, ברנש אחד – לאו דווקא גיבור ראשי כבש את ליבי. זהו מוריס פייטלזון הידוע ב'מועדון הסופרים' כפילוסוף שכתב את הספר 'הורמונים רוחניים' שההצלחה לא האירה לו פנים. יש להודות שהמסתורין הנובע משמו של הספר קיים גם בהגיגיו של הסופר. קשה לעמוד על טיבו וכל המכיר אותו טוען כי "לכל דבריו תכלית אחת בלבד: להסתיר את מחשבותיו האמיתיות הקודרות".

פייטלזון זה היה "ממוצע-קומה, רחב כתפיים, פניו רבועות, גבותיו העבותות נצמדות זו לזו מעל גשר אפו הרחב, ומשפתיו הבשרניות נזדקר תמיד סיגר. שערו הכהה כבר התחיל מקריח. על אף דלותו היה לבוש חליפות אנגליות ועניבות יקרות.... איש שיחה מבריק היה, והצלחתו אצל הנשים עצומה. ככל רודפי הנשים חש הכרח לספר את הצלחותיו". אם כך, אין להתפלא שרבים מהגיגים עסקו במהותו של העונג שאותו כיהודי טוב, הצמיד אל האלוהים: "מעריסתו ועד קברו הוגה האדם בעונג בלבד. מה מבקשים המאמינים? עונג בעולם הבא. ומה מבקשים הסגפנים? עונג רוחני או משהו מעין זה. אני אף מרחיב לכת. לדידי, מקיף העונג לא את החיים בלבד, אלא את כל היקום". ממשיך פילזון ומרחיב הגות זו וקובע כי "אלוהים הוא עונג. אם העונג הוא תכונה, הריהו חייב להכיל אפנים לאין-סוף. פירוש הדבר, שיש רבּואות של תענוגות שעדיין עלינו לגלותם". מכיוון שפייטלזון מעודד את החשקים, יוצא הוא נגד הפסיכואנליזה שהפכה ללהיט כובש לבבות. "החולה בא אל הפסיכואנליטיקן כדי להתרפא – הווי אומר, להיות ככל האדם. רצונו להיפטר מהתסביכים שלו, ועל הפסיכואנליטיקן לעזור לו במאמציו אלה. אבל איפה נאמר, כי הריפוי טוב מהמחלה? הוא משוכנע כי "ראוי להבטיח לאדם את האומץ לגלות לעצמו ולזולתו את חשקיו האמתיים. העריצים האמתיים אינם מדכאי הגוף (המוגבל בלאו-הכי) אלא משעבדי הרוח. המשחררים-כביכול היו כולם מעני הנפש – משה וישו, מחבר בהאגאוד-גיטה ושפינוזה, קארל מרכס ופרויד. הרוח היא משחק שאין בו כללים וחוקים". את כל ענייני האלוהות והעונג רב הפנים הזה, מגלגל פייטלזון בפיו כאשר הם כולם יושבים על הר הגעש הנאצי העומד להתפרץ בכל רגע. "יהודי פולין לכודים במלכודת. הם נתפסו למין אופטימיות מטופשת, אבל אני יודע אל-נכון, כי כולנו נושמד. הפולנים רוצים להיפטר מאתנו. הם רואים בנו אומה בתוך אומה, גוף זר וממאיר. אין להם אומץ לב לחסל אותנו בעצמם, אך הם לא יזילו דמעה אם יעשה זאת היטלר למענם". כיאה לליברל ורציונליסט, מתבל פייטלזון את דבריו בשפע אוטואנטישמיות. אמנם "לפי דרכו אהב פייטלזון את היהודי האדוק והתפעל מעוז אמונתו ומכוחו לעמוד בניסיון". אולם את דעתו על עמו לא הסתיר: "אני אוהב את היהודים, אף על פי שאיני יכול לשאת אותם. שום אבולוציה לא היתה מסוגלת לברוא אותם. לגבי דידי, הם הוכחה היחידה לקיומו של אלוהים". וכאשר נשאל פייטלזון על טיבו של אותו אל גדול ונורא, נוהג היה לומר: "על נקלה אני יכול להמחיש לעצמי את הכל-יכול יושב על כסא הכבוד ברקיע השביעי, מטטרון לימינו, סנדלפון משמאלו, וריבון העולם שואל אותם: מי אני? כיצד נוצרתי? האם יצרתי את עצמי? מי נתן לי את הכוח הזה? הן לא ייתכן שהייתי קיים מקדמת דנא. אני זוכר רק את מאה טריליון השנים האחרונות. כל מה שקדם לזה, מעורפל".

אחד מהדברים האחרונים שנשמעו מפיו של פייטלזון שלא הצליח להימלט מן התופת היה: "מכל השגיאות של היהודים שגיאתנו הגדולה היא שהשלינו את עצמנו – ואחר כך גם עמים אחרים – כי אלוהים הוא חנון ורחום, אוהב את בריותיו, שונא רשעים, וכל שאר דברים שהורו לנו צדיקנו ונביאנו.... היטלר, פרא שכמותו, מנסה עתה להעיר את העולם מהאמונה ההיפנוטית באשליות אלו...."

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.