"... ועכשיו, היא כבר מבוגרת מכדי להתחיל לחיות לבדה... היה בלתי אפשרי לדמיין את לורה מסתדרת בעצמה. תחושת רחמים על הבתולה חסרת השימוש היושבת לצידה פשטה במחשבותיה של קרולין..."

אז בת כמה היא לורה וילוז זו אתם חושבים?

אישה המעוררת רחמים כי היא כבר לא מסוגלת לדאוג לעצמה. באה בימים אתם לבטח חושבים. ובכן, לורה היא בת 28. כן – עדיין לא בת 30 והחברה הבריטית של תחילת המאה ה-20 בשמרנותה, אינה לוקחת אותה בחשבון, "דודה לולי ישנה – שימושית ואדיבה וזניחה".

מדוע היא 'פסולה' נשאלת השאלה. חלק מהתשובה היא שלורה היא עצמאית מדי, היא אינה אם, היא אינה הולכת בתלם, יש לה שומו שמיים מחשבות עצמאיות. היא מעבירה את זמנה בקריאה ובהגיגים. "לורה נאנחה באושר. לא היו לה שום מחשבות. מוחה היה נקי וריק כמו השמים." ועוד תכונה הגורמת להרמת גבות ולזלול היא משיכתה של לורה אל הטבע – אל הנשגב כפי שתפסו בזמנה את הנוף.

לורה מרגישה תחושה ערטילאית שהיא לא במקום הנכון. העיר אינה מתאימה לה, למעשה חופשיה היא עתידה להיות רק בחוץ – לא חלק מהחברה; לא חלק מהאורבניות. "בכל מקום ששוטטה הגבעות קיפלו את עצמן סביבה כמו אצבעות כף יד". כך נסחפת לורה עם השנים ורק אי שם באמצע, כשהיא בת 50 היא מעזה.... היא מרעידה את אמות הסיפים.... היא בורחת. היא עוברת לגור בכפר ה"ניצב לבדו בראש העמק, מנותק מן הכפרים האחרים בשל הגבעות. זה היה המקום הכי נידח שיש. אין עוד בכל בקינגהמשייר כפר ששווה לו בנידחות שלו".

המעבר לכפר גורם לה אושר מזה וגילוי עצמי מזה. לורה משווה עצמה למכשפה. היא משתמשת במילה מכשפה כי אין מילים ואין הגדרות מן המוכן להגדרתה העצמית. היא משתמשת במילה מכשפה כי אין כל סטטוס אחר עמו היא מזדהה. היא מסתובבת ביערות ובשדות מנהלת שיחות עם דמויות דמיוניות. את התוכן היא שואבת משלל הספרים שקראה שהרי היא רחבת אופקים ואת היצרים היא שואבת מתוך כתבי הקודש – אין טוב מזה. היא חשה "שצעקתה עוררה מרבצו כוח קודר שוחר טוב כלשהו" היא מאמינה ש"נכרתה ברית כלשהי וניתנה הבטחה שאין ממנה חזרה". אבל כל השיח הזה על מכשפוּת הוא למעשה זעקה פמיניסטית. "כשאני חושבת על מכשפות אני רואה נשים חיות ומזדקנות, נפוצות כמו פטל שחור, וכמוהו חסרות חשיבות.... נשים שכל הזמן הן נדחקות עוד ועוד אל השיעמום.... הכל שייך לגברים כמו הפוליטיקה והמתמטיקה. אין שום דבר בשבילן חוץ מכניעות וקליעת השער לצמות". ועוד מוחה לורה ומתפרקת ממטען רותח שלא ידעה כלל וכלל שהוא מבעבע בתוכה. "... חלקן מתחברות לדת, ואז הן בסדר, אני משערת. אבל לאחרות, רבות כל כך, מה עוד אפשר להציע מלבד כישוף?

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.