מדלגת לה ורדה הורביץ בין הווה לעבר, ושוזרת את שני הזמנים כצמה הדוקה, הופכת את השניים בקלילות לאחד. מפתיעה הסופרת את הקורא שלה בסיפורים של אז הנתפרים אל נרטיבים של ההווה בתַךְ נסתר, וכך ניתן לו לקורא, לשוטט בחיוך מריר בעת ההיא ובעת הזו בו זמנית. אני קוראת בשקיקה ונזכרת, ביני לבין עצמי, במשפחות שהגיעו מן התופת אל הארץ המובטחת, במקרה שלי ליד אליהו, ולא הצליחו להיטמע – לא ההורים ולא הילדים. הסביבה הייתה הטרוגנית וצבעונית – ובכל זאת.... והם שתקו, הם לא גילו ולא סיפרו ולא התלוננו, "העיקר שזבוב לא ידע מזה". הרוח שנשבה בתוככי הבתים, הפכה את היוצרות בקרב בני המשפחה וחוללה היפוך תפקידים - "אני מגיל אפס אמא שלו, אפילו הבובת גרב שאת תפרת לי עוד לא ירדה מהידיים כשנהייתי אמא של חיים, בקושי החיתולים שלי התייבשו ונהייתי אמא שלו, ואחר כך אמא שלכם.... וכך גם ביום המר שבו עזבתי את חיים ליד פחי הזבל, נושאת את עלבונו, את עלבוני, אוספת אל תוכי את הדמעות, נכנסת הביתה כאילו כלום לא קרה, שלא להכביד על לבה של אמא עוד יותר... פצעיה של אמא כאבו לי מילדות..."
הקשרים בין בני המשפחה היו לעיתים הדוקים מדי ולעיתים פרומים מדי. "לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתה מתה. היא טבע שני שלי, אמא. הרגל... פעם חלמתי שזה קורה והתעוררתי מבועתת, ומוכת צימאון, חצי כנרת שתיתי. ישר מהברז". כך בין בת לאם, ולא כך בין בן לאביו: "ווסי דוס, ווסי דוס, מה קרה אבא צעק. חיים מיד אטם את אוזניו, כתמיד, מגן עליהן מפני צעקותיו של אבא, שכבר התנפל עליו כאילו חיים הוא חוליגן, בריון, פורץ שהבהיל, ואני התחלתי למשוך במכנסיו של אבא והתחננתי שיפסיק..." את שיווי המשקל הם לא הצליחו למצוא – לא בפנים ולא בחוץ.
אלו שניצלו מהתופת אוספים את הרסיסים ומתחברים זה לזו. יחד עם זאת, המשפחה הגרעינית החדשה מפֹּה, אינה מצליחה להדביק וגם לא לטשטש את השברים מהם בוקע היגון על האַין של המשפחה המורחבת משם. "עוד כמה שנים, תעשי אותי ואת אבא סבתא וסבא. היא סללה עבורי את מסלול הבריחה, סימנה לי את ייעודי, להשיב להם, ולי, את שנגזר ונגזל מאתנו. סוף סוף תהיה לנו משפחה... הרגשתי שאני צריכה לגדול מהר".
מדורת השבט המקודשת של המשפחות האשכנזיות הודלקה פעמיים ביום – "... אך לפתע, הסיר אבא את התקליט מן הפטפון ופתח בבהילות את הרדיו, כאילו נזכר במשהו חשוב. ואמנם, בקול ישראל כבר החל המדור לחיפוש קרובים. ידענו שכאן אין חוכמות ושעלינו לשמור על דממת מוות. אולי ינקבו בשמו של קרוב כלשהו, ויהיה רעש, ואבא לא ישמע, חס וחלילה והכול יתפספס". ומחוץ לתא המשפחתי, בשכונה, גם שם הייתה מהומה. כאז כן עתה נהגו ללחוץ מהר מדי וחזק מדי על הדוושה הנאצית - "... אימפריליסטים, גם ככה עשיתם מכל החצר מה שאתם רוצים, רתח אבא מכעס... טפו, דויד של ג'וליה ירק. חבל היטלר לא גמר את כולכם. כולנו בלענו את הלשונות. אפילו ליזי, הכלבה שלהם, הייתה באלם. ובן רגע כמעט פרצה תגרה אלימה, ואמא בנס, הצליחה למנוע אותה. היא ליטפה לאבא את הפנים כמו שמלטפים תינוק. מה הם מבינים, בשבילם נאצר והיטלר זה אתו דבר. היא ביקשה ממנו שייכנס לחדר וינגן לה משהו. אמא ישבה לידו, נענעה ראשה, כמו מטרונום".
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.