איך? איך אפשר להתמודד עם התאבדות אני תוהה ביני לבין עצמי – ותשובה אין.
ואיך? איך מצליח מורקמי להוליך את הקורא שלו בתוך היגון הקודר הזה ללא מלנכוליה או עצבות מרה. הנה הוא מוצא הסופר המוכשר הזה, ניגון רגוע ולאור צליליו הוא מגן על המתבגר הרגיש שלו הטועם את טעם המוות, ונאבק על שפיותו.
ווטנבה, לא היה מסוגל עד לסיום התיכון לקבוע בוודאות את מעמדו ביחס לעולם הסובב אותו. הוא בוחר ללמוד באוניברסיטה פרטית בטוקיו אליה הוא התקבל ללא כל מאמץ. הוא נבחן והתקבל בלי שהתעורר בו עניין מיוחד. כשהוא מגיע לטוקיו הוא מתחיל בחייו החדשים. כמה נוגה הוא היער הנורווגי שעלילתו נמתחת בין התאבדות להתאבדות. כמה נוּגֶה הוא הצעיר המתאמץ להתמודד עם מוות מפלצתי שכזה על ידי החלטה למחוק מזיכרונו כל דבר הנוגע לטרגדיה. "בהתחלה נראה היה שהדבר עולה בידי. אבל ככל שהתאמצתי לשכוח, עדיין נשאר בקרבי גוש חלול של ריקנות, גוש חלול שיכולתי לחוש בתוך גופי. המשכתי להסתובב במעגל קסמים אינסופי של סתירה חונקת. אין ספק שהיו אלה זמנים משונים. ממש במרכזם של החיים סבב הכול סביב המוות".
אם כך אין להתפלא על כי החיים לעיתים נדמים לבאר שהיא מעין סצנה סימבולית בסרט קולנוע. הבאר אינה אלא "חור אפל הנפער באדמה, מוסתר היטב בעשב, אין גדר מקיפה סביבה, גם לא מעגל אבנים מוגבהות, רק אותו חור הפוער את לועו.... אי אפשר להעריך את עומקה, ובתוכה שוררת עלטה – עלטה כבדה שנרקחה מכל סוגי האופל שבעולם... אף אחד לא יודע איפה היא, אבל בטוח שהיא איפשהו בסביבה". והוא, הגיבור של מורקמי משתדל להלך על הדרך הסלולה, לעשות את מה שצריך, מתי שצריך. "לא נשאר לי אלא הרצון שלא לחשוב יותר מדי ברצינות על כל דבר שהוא, ולשים מרחק מתאים ביני לבין כל דבר". בכל זאת זיכרון ההתאבדות מסרב לדהות. "בתוך גופי נשאר משהו חסר, וכיוון שלא היה לי במה למלא אותו, הוא נשאר כמו חור אמיתי. באופן משונה היה גופי קל יותר, וצלילים חלולים הדהדו בו.... לא ידעתי לאן לקחת את התחושה הבלתי נסבלת הזאת, היכן להסתיר אותה. זה היה דבר חסר צורה, חסר משקל, כמו רוח הנושבת וסובבת סביב לי...." ווטנבה עוטה על נפשו את הבדידות כמו גלימה. על פני השטח נראה כאילו הוא אוהב את מצבי הבדידות, אולם כשהוא נשאל על כך הוא מתוודה: "אף אחד לא אוהב בדידות. אבל אני לא הולך למצוא לי חברים בכוח. מזה יוצאות רק אכזבות".
מדי פעם מופיעים בחייו של הצעיר התמים הזה, רגעי קסם ומפגשים עדינים. ובכל זאת - בכל נשיקה הוא חש גרעין של סכנה.
"ספר לי על עצמך" היא אומרת.
"מה למשל?" אני שואל.
"מה למשל אתה לא סובל?"
"אני לא סובל בשר עוף ומחלות מין וספָּרים פטפטניים"
"חוץ מזה?"
"אני לא סובל בדידות בלילות אפריל וכיסוי טלפון עם תחרה".
והיא אומרת: "אם יש דברים כאלה אצלי שאתה לא סובל אז אל תתבייש להגיד. אני אתקן את מה שאני יכולה לתקן"
"אין שום דבר" אמרתי והנדתי בראשי אחר מחשבה קצרה.... שום דבר. אני אוהב את כל הבגדים שאת לובשת, את איך שאת הולכת ואיך שאת משתכרת. את הכל אני אוהב".
"כמה אתה אוהב אותי?" היא שואלת.
"אני אוהב אותך מספיק בשביל להמיס לחמאה את כל הנמרים בכל הג'ונגלים בעולם". הוא אומר.
אחר כך הם מדברים על כל מיני דברים שונים ומשונים כמו כמה קשה צריכה ביצה קשה להיות.
ואחר כך היא שואלת: "מה עושות נמלים ביום גשם?"
והוא אומר: "מנקות את הקנים שלהן ועושות ספירת מלאי, אני מניח, הרי הן נורא חרוצות..."
והמוות ממשיך ומתערבל בתוכו. הוא מבין עכשיו ש"המוות לא היה ניגודם של החיים. המוות כבר נכלל בעצם קיומי, ולא יכולתי לשכוח זאת ככל שהתאמצתי. מפני שהמוות, שהשיג את קיזוקי באותו לילה במאי של שנתו השבע עשנה, השיג באותו זמן גם אותי".
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
